הבלוג מאוכזב מקוראיו. ועניינים נוספים
ראשית, ערכנו פה דיון בנושא המבחנים האמריקאים. ורבים מחברי המלומדים הציעו שהשיטה היא "שמרנית", “לא הוגנת" או "פוגעת בסיכויי האמריקאים". בעקבות הטקסט צפיתי ביוטיוב בחלק גדול מהמבחנים האמריקאים. ומצאתי ריצת 800 מטר שהיא פנינה ספורטיבית מהמעלה הגדולה ביותר. היא לא קשורה רק לדיון שערכנו בנושא המבחנים. היא קשורה לחיוניות המופלאה של הספורט האמריקאי. ריצה שאפילו מומחי הוועדות לא היו יכולים לתכנן טובה ממנה. ממש מקום מיתי אמריקה הזו. לא להחמיץ!
העונש הראוי לאלו בין הקוראים שרוצים ועדה שתוכל לקבוע את המשתתף האמריקאי השלישי - הוא לסוע לאמריקה ולהודיע למסיים שלישי של הריצה הזו "סליחה. המאמץ שלך לא היה שווה כלום" (כן, כן… ברור לי שעצם הרעיון היה מונע ממנו להתאמץ ככה).
*
מקס מוזלי, נשיא התאחדות הספורט המוטורי הבינלאומית, בנו של אוסוולד מוזלי, זכה בפיצויים במשפט מול ה"ניוז אוף דה וורלד". הפיצויים לא היו על תוכן הדברים אלא על פגיעה בפרטיותו. אני משער שלשופט לא הייתה פה ברירה. במהלך העדויות הוקרנו קטעי וידאו בהן אחת הזונות נראית בז'אקט של חיל האוויר הגרמני-נאצי. אני מבין את השופט שפסק "שיחסים בהסכמה בין בגירים במקום שהוא רכוש פרטי" הם לא עניין ציבורי. לשופט אסור לקחת בחשבון שאבא של התובע היה נאצי נאלח שאפילו התחתן בבית של גבלס. מכל מקום האיש מחוסל ציבורית ותדמיתית ופיצויים בסך 76 אלף יורו הם שום דבר.
חשוב לי לציין משהו אחד בעניין הזה. מציינים לא פעם בישראל ציטוטים פרו-נאצים או מכחישי שואה של מנהיגים ערבים. אבל אחד האנשים שביקש ממוסלי לא להראות את פרצופו במדינה שלו הוא הנסיך של בחריין.
*
פרנק לאמפרד כנראה לא עובר לאינטר. אחד הדברים המעניינים בפרשה הזו הוא שבניגוד לכריסטיאנו רונאלדו פרנק לאמפרד נמצא לכאורה במצב בו הוא יכול לכפות את ההעברה. הוא שחקן מעל גיל 30 שכבר קיים שלוש שנים מהחוזה שלו (נותרה לו עונה אחת). ותקדים וובסטר גם הסדיר את דמי ההעברה במצב כזה – פעמיים המשכורת השנתית (כנראה 10-12 מליון פאונד במקרה לאמפרד).
המעניין הוא שעד היום שום מועדון גדול לא ניסה להשתמש בתקדים הזה בכדי לרכוש שחקן. על פי תקנות פיפ"א, לאמפרד אמור היה להודיע על רצונו לעזוב עד 15 יום אחרי משחק הליגה האחרון שלו. אבל כל המשמעות של הודעה מאוחרת הייתה אמורה להיות ועדת משמעת וקנס קטן. אבל אינטר ולאמפרד לא עשו את זה. ייתכן שזה עניין תדמיתי אבל ייתכן שיש כאן שיקול נוסף. לא בטוח שהמועדונים הגדולים מעוניינים ביישום התקדים הזה שעלול למחוק להן נכסים.
*
ננסי ליברמן הוחתמה בגיל 50 על חוזה מקצועני בדטרויט שוק, ותשחק כדורסל בWNBA בגיל 50. מי שהחתים אותה היה ביל למביר. הסיפור של ליברמן הוא מעניין בעיני. ילדה יהודיה מבית שבור בברוקלין, שבגיל 13 הייתה נוסעת ברכבת התחתית להארלם לשחק נגד נערים שחורים שלמדו לכבד אותה על יכולותיה. היא הפכה לאחת השחקניות הטובות בהיסטוריה של ארצות הברית וב1976 הייתה המדליסטית האולימפית הצעירה בהיסטוריה של הכדורסל. אחר כך הייתה האישה היחידה אי פעם לשחק כדורסל מקצועני בליגה של גברים.
ליברמן התנצרה בשנים שלה בקולג' בהשפעת חברה לקבוצה. תופעה שדי מעניינת אותי. אני מכיר לפחות שני מקרים מפורסמים של יהודים ניו יורקים שמתנצרים בשנות הששים והשבעים. בובי פישר שגם הפך לאנטי-שמי ובוב דילן שחזר כיום ליהדות.
ג'נינגס, צ'ילדרס וזכויות קבוצות הNBA על שחקנים
כתבתי היום בעיתון על פרשת ברנדון ג'נינגס. ג'נינגס הוא כדורסלן תיכונים אמריקאי בן 18 מעולה שעשה צעד תקדימי. מכיוון שהדראפט של הNBA לא פתוח בפניו עד שיהיה בן 19, הוא החליט לוותר על שנה סמלית במכללה, ובמקום זה לחתום בוירטוס רומא על חוזה לשנה. הסוכן של השחקן כנראה רק רוצה לעשות שרירים פה כלפי הליגה שהעבירה לפני שלוש שנים את התקנה שאמורה להכריח שחקנים לשחק עונה בקולג'. אבל התחזית שלי היא שההשפעה עשויה להיות מרחיקת לכת.
אפשרות אחת היא שבעתיד, אם בתיכונים יהיה שחקן ברמתו של לברון ג'יימס נניח, תציע לו קבוצה אירופית חוזה ארוך טווח על סכום מאד גבוה. בידיעה שתוכל למכור אותו לקבוצת NBA שתבחר בו בדראפט. אפשרות יותר מרחיקת לכת היא שהשחקן, מעמדת הכוח של שחקן עם חוזה מקצועני יוכל לאיים על קבוצות מסויימות שלא יבחרו בו בדראפט – כי הוא יישאר שנתיים באירופה עד שזכויות הדראפט עליו יפוגו.
בדרך כלל צריך לחכות תקופה לראות השפעה של צעד משפטי על עולם הספורט. אני זוכר שביום שבו התקבל תקדים בוסמן רבים חשבו שהוא יביא לחיסול מוסד דמי העברה. בפועל זה לא קרה. אמנם שחקנים מסויימים, כמו מיכאל באלאק, מיצו את החוזה שלהם בכדי להכניס לכיסם את דמי ההעברה. אבל שחקנים אחרים בוחרים את האופציה הקלה יותר: לוקחים את הכסף תוך כדי החוזה שלהם תמורת הארכה שלו.
אבל פחות מ-24 שעות אחרי שכתבתי על ג'נינגס, התרחש צעד מאד דרמטי נוסף שקשור להשלכות הדראפט. ג'וש צ'ילדרס הוא אמנם לא שחקן תיכון אבל לאטלנטה הוקס יש עליו עדיין זכויות שנותרו מאז בחרה אותו בדראפט. הוא מה שנקרא "סוכן חופשי מוגבל". כלומר לאטלנטה יש הזכות להשוות הצעות של קבוצות אחרות אליו. זה כמובן מפחית את הרצון של קבוצות לנהל איתו משא ומתן – אלא אם אטנלנטה מודיעה שלא תשווה הצעות מגובה מסויים. צ'ילדרס הלך וחתם באולימפיאקוס פיראוס חוזה לשלוש שנים. על סכום של יותר משישה מליון דולר לשנה.
ישנן הרבה סיבות בגללן צ'ילדרס אולי חתם ביוון. אולי גילה שבמשכורת כזו ועומס משחקים קטן יותר הוא יוכל להיות כוכב גדול יותר וזה מתאים לו. אבל אנחנו מדברים פה על ההשלכה העקרונית על הNBA. הוא בעמדת מיקוח שמרוקנת מתוכן את הזכויות של אטלנטה עליו. ומרגע שחתם על חוזה קבוצות NBA שחפצות בו עלולות להתקל בדרישה מצד אולימפיאקוס לדמי העברה. גם אם הNBA לכאורה לא מסונף לפיב"א. אבל מעשית יש פה עניין ברור: הכוח הכלכלי של הכדורסל האירופי נותן לשחקנים עמדת מיקוח מול הסדרי השוק של הNBA.
יש פה לטעמי צעד די מדאיג. במקום שהספורט האירופאי יאמץ את המודלים השפויים (כלכלית) של הספורט האמריקאי, נראה שהג'ונגל של אירופה אולי יגיע לארצות הברית. כל עוד מדובר בשחקנים מסדר גודל של ג'נינגס (כרגע) או צ'ילדרס ייתכן ובNBA פשוט יעדיפו להתעלם. השאלה היא כאמור מה יקרה ביום בו יופיע עילוי גדול בן 18, וקבוצה אירופית תציע לו 20 מליון דולר ל-4 שנים.
כרגע התחושה שלי היא שבקרוב סוכן שחקנים אמריקאי ירכוש קבוצת יורוליג בליטא או סלובניה.
אורח בבלוג! דוד אייגר על המבחנים האמריקאים באתלטיקה
היום, בכדי לחמם קצת את האווירה האולימפית, יש לנו טקסט אורח של דוד אייגר, אחד ממומחי האתלטיקה הגדולים של ארצנו, על אירוע שכלל לא התייחסנו אליו: המבחנים האולימפיים של ארצות הברית באתלטיקה. המבחנים הללו כיודע מתקיימים בשיטה של "ראשון, שני ושלישי נוסעים ואז מה אם אתה שיאן עולם?". השיטה כמובן זוכה לביקורת גדולה מצד אנשי המקצוע לדורותיהם, ששואלים "ומה אם קרל לואיס תפס יום רע? הוא לא ייסע לאולימפיאדה?”. כלומר, מה יקרה אם יבטלו את הועדות ולא תהיה להם תעסוקה?
את התשובה אחלק לשלוש:
ראשית, הכי חשוב, מה שכותב פה אייגר, השיטה תואמת את אורח החיים האמריקאי. זה נורא חשוב ששיטה תואמת אורח חיים כי אז הציבור והאתלטים מקבלים אותה כמובן מאליו. מעולם לא שמעתי ספורטאי אמריקאי מתלונן עליה.
שנית, כי במדינה בגודל של ארצות הברית, אם יהיו החלטות של ועדות, כל הפריפריה תאבד לחלוטין אמון בהגינות התהליך. והמוטיבציה להתחרות תרד מאד.
ושלישית, בתשובה לשאלה "מה יקרה אם קרל לואיס תפס יום רע ב-200 מטר?”. והתשובה שלי היא "אז ירוץ ג'ו דה-לואץ'". שכזכור ניצח במבחנים למרות שאיש לא שמע עליו, והביא הביתה את הזהב מסיאול.
זה החזק בסמים הספורטיביים: האמונה שיש לך סיכוי הוגן.
*
ועכשיו לטקסט:
בחודש זה, בין שידורי תחרויות "גולדן ליג" ל… אליפות ישראל (אם שמתם לב), חמקה לה, כמעט בקול דממה דקה מבחינת חובב האתלטיקה הישראלי, התחרות הטובה והחשובה ביותר של השנה (כמובן, למעט המשחקים האולימפיים): המבחנים האולימפיים של ארה"ב, שנערכו ביוג'ין, אורגון.
אין המדובר דווקא בשיאים או באיכות התוצאות, כי הרי שתי המהדורות האחרונות של המבחנים לא זעזעו את טבלת שיאי העולם, וכל תחרות "ליגת הזהב" מאופיינת ברמה ממוצעת גבוהה הרבה יותר במרחקים הבינוניים וברוב מקצועות השדה. יוג'ין הניבה אמנם עומק איכותי פנומנלי בריצות הקצרות ובקרב עשר, את הישגי השנה בעולם בארבעה מקצועות, תוצאות בסיוע רוח העולות על הישגי השנה בשני מקצועות נוספים, ומעל לכל, את הזמן המהיר ביותר שנרשם אי-פעם ב-100 מ' לגברים בתנאים כלשהם - 9.68 שנ' של טייסון גיי בסיוע רוח חזקה.
אולם הייחוד של המבחנים האמריקנים - שהועתק, זמנית, רק אל המבחנים בקניה - הוא בשיטת המיון של נבחרת ארה"ב, אשר ייצרה בעשרות השנים של קיומה דראמות וטרגדיות לאין ספור: שיטת "המוות הפתאומי", לפיה שלושה הראשונים בכל מקצוע בתחרות המבחן נכללים אוטומטית בנבחרת. כמובן, בתנאי ששלושתם השיגו את מינימום A של ההתאחדות הבין-לאומית.
(הערה קלה: השיטה הזו כן קיימת בכמה מדינות בענפי ספורט אחרים. למשל השחייה האוסטרלית. ר.ד)
ההיסטוריה של המבחנים שזורה בעשרות רבות של שיאני עולם מכהנים, אלופים אולימפיים ועולמיים, שחלו, מתחו שריר, עשו טעות או סתם תפסו יום שחור ברגע המכריע. פה ושם נשמעו מבקרים, שקבלו כי השיטה עושה עוול הן לאתלטי-על שנמנעה מהם הזדמנות כמעט חד פעמית לתהילה אולימפית, והן למדינה שמחמיצה מדליות פוטנציאליות. אולם לקריאות לשינוי לא היה הד, שכן ה"מוות הפתאומי" מבטיח החלטות חד-משמעיות, ללא דיונים וערעורים לבתי משפט, והשיטה כולה עולה בקנה אחד עם אורח החיים והתרבות בארה"ב.
יוג'ין תרמה לרשימת הקורבנות הארוכה את אלופי העולם מאשתקד גיי (ב-200 מ') ומישל פרי (100 מ' משוכות), את אלופי העולם 2005 דווייט פיליפס (רוחק), וולטר דייויס (משולשת), פרי וטיאנה מדיסון (רוחק), ואת מנצחי אתונה 04′ טים מאק (מוט), פיליפס וג'ואנה הייז (100 מ' משוכות), כמו גם את אלופי ארה"ב מזה שנים אלן ווב (1500 מ'), ברו גריר (כידון) ולשינדה דמוס (400 מ' משוכות).
בשמונה ימי המבחנים חזו בסה"כ 167 אלף צופים – מספר מרשים במושגים אמריקנים, שנבע בעיקר מכך שאורגון נמנית עם מוקדי הפעילות האתלטית המסורתיים בארה"ב. אולם בניגוד למקובל באירופה, "מלכת הספורט" רחוקה מלהיחשב ככזו אצל מעצמת הספורט מס' 1 בעולם. הציבור האמריקני הרחב אינו מתמצא בענפי הספורט האולימפיים, אולי הדוגמא המוחשית ביותר לכך היתה שריקות הבוז שבהן נתקבל קרל לואיס כאשר ויתר על ארבעה מנסיונותיו בקפיצה לרוחק במשחקי לוס אנג'לס 84′, כדי לשמור על רגליו ל-200 מ' ולמרוץ השליחים, בדרכו לשיחזור הזכייה המרובעת של ג'סי אואנס. אבל משלמי הכרטיסים לא קיבלו את מלוא התמורה לכספם ושרקו בוז.
אם לא די בכך, הרי הפרשיות האחרונות של שימוש בתכשירים אסורים, דוגמת זו של מריון ג'ונס, סייעו להדביק לאתלטים סטיגמה של "מסוממים". תוך התעלמות מכך שבבייסבול נתגלו פרשיות חמורות לאין שיעור, ובפוטבול אפילו לא מנסים להיאבק בשימוש בתכשירים.
מה שמבטיח בכל זאת את המשך ההגמוניה של "הדוד סם" הוא המערכת של רבבות בתי"ס תיכוניים ואלפי אוניברסיטאות וקולג'ים המעניקים לכשרונות הספורטיביים הנרשמים אליהם תשתית מדהימה של מלגות קיום, מתקנים, כוחות הדרכה ומעטפת רפואית. גם אם שיעור ניכר ממאמנים אלה אינם ברמה מקצועית מספקת, ומכללות לא מעטות צמצמו בשנים האחרונות את תכניות האתלטיקה, הרי המסגרת כולה ממשיכה להגשים את הסיסמה הישנה של "הפועל" – "מאלפים לאלופים".
זאת ועוד, אם בעבר היו אלופים דוגמת בוב הייז וג'וני היינס זונחים את האתלטיקה עם תום לימודיהם ופונים לכסף הגדול של הפוטבול, כיום מזומנת לאתלטים בכירים פרנסה מכובדת מחסויות מסחריות, דמי הופעה לתחרויות ומענקים משמעותיים לנצחונות ולשיאים. כתוצאה מכך, הקריירות האתלטיות מתארכות, כך שאמי אקאף, לדוגמה, יכולה להגיע בגיל 33 לאולימפיאדה הרביעית שלה, וג'ף הרטוויג יכול לחזור לזירה האולימפית אחרי 12 שנה, בגיל 41!.
בעשורים האחרונים נשענה האתלטיקה בארה"ב כמעט אך ורק על יוצאי שכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, בעיקר שחומי-עור ובני מהגרים, שהצטיינות בספורט שימשה עבורם סולם למוביליות חברתית. אולם הכסף הרב המצוי כיום בענף העניק לו מכובדות יחסית ומשך אליו מחדש גם בני שכבות חברתיות אחרות, בהם יהודים (למשל דינה קסטור). מקור חדש נוסף לגיוס כשרונות, במיוחד במקצועות המוכרים כנקודות תורפה באתלטיקה האמריקנית, הוא אתלטים ילידי מדינות אחרות הנהנים כיום ממסלול התאזרחות מזורז להפליא. שלא במקרה, מי שינסו להקנות לארה"ב תואר אולימפי ראשון ב-1500 מ' גברים מזה מאה שנה יהיו ברנרד לגאט מקניה (שכבר זכה עבורה אשתקד בתואר עולמי כפול), לאונל מנזאנו ממכסיקו ולופז לומונג מסודן.
כדורגל בדרום אפריקה
העובדה שקבוצתנו הכבירה והשגיבה משחקת מחר מול האורלנדו פיירטס ובכלל נמצאת בביקור בדרום אפריקה היא מאד משמחת עבורי. ראשית, כי נסיון החיים מוכיח שמחנה אימון נורמלי בחורף של דרום אפריקה הוא הכנה טובה הרבה יותר לעונה מסיורי המזרח הרחוק וארצות הברית הממוסחרים יותר. ושנית, כי זו דרום אפריקה והכדורגל הדרום אפריקאי.
קשה לדמיין מדינה בה לכדורגל היה תפקיד חשוב יותר מבדרום אפריקה של האפרטהייד ומשתי סיבות מרכזיות. ראשית, בניגוד לראגבי ולקריקט הוא היה ספורט מעורב. התגובה בשעתו של פיפ"א הייתה מחפירה. ראשית בכך שהכירה בהתאחדות הכדורגל הריאקציונרית של שלטון האפרטהייד והכריחה את ההתאחדות השחורה להיות מסונפת אליה. ומאוחר יותר, באקט של צביעות, בכך שדרום אפריקה הורחקה מכדורגל בינלאומי בגלל שלטון האפרטהייד. ענף הספורט היחיד שנלחם באפרטהייד הורחק מפעילות בינלאומית בגללו.
אגב, לפני כמה שנים סיקרתי את המשחק בין דרום אפריקה לפרגוואי במונדיאל. ומאמן דרום אפריקה היה ג'ומו סונו. ההתאחדות הדרום האפריקאית פיטרה את קרלוש קירוש שהעלה את הנבחרת למונדיאל ומינתה את סונו במינוי די פוליטי. כלפי חוץ זה נראה מאד לא טוב. אבל עיתונאים דרום אפריקאים, שחורים ולבנים, חשו קצת אחרת. סונו נחשב בעיני דרום אפריקאים לאחד הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה. פלה, ששיחק איתו בקוסמוס, אמר שהוא אחד השחקנים המוכשרים שראה. וכולם הרגישו שפשוט היה כאן חוב מוסרי לתת לו להשתתף במונדיאל.
ושנית, ארגון מועדוני כדורגל וליגות כדורגל היו אחת ההזדמניות הראשונות של שחורים לנהל את חייהם בעצמם. פיטר אלגי, סוציולוג כדורגל שאני מכיר, מציין למשל בספרו "לאדומה" נתון מעניין שלא הייתי מודע אליו. בהנהלות הקבוצות תמיד היו הרבה נשים – כי גברים נאלצו לא פעם לנדוד לצרכי עבודה ואולי אפילו חשופים לטיפול משטרת האפרטהייד אם היו בעלי השפעה פוליטית.
חשוב לציין בהקשר הזה שהרבה אנשי עסקים יהודים תמכו בכדורגל דרום אפריקאי. לפני כמה שנים ניסיתי למצוא אחד מהם, בני כץ, שהחזיק קבוצת כדורגל מקצוענית מעורבת בקייפטאון. מקצוענות פירושה הייתה שהשחקן הרוויח בערך כמו בניקיון בתים. לא הצלחתי לאתר אותו אבל מישהו אמר לי משהו שדווקא די שימח אותי. “תשמע. האנשים הללו תמכו בכדורגל מכל מיני סיבות. יכולת להנדס קצת את ההימורים. והסתובבת עם הנשים השחורות הכי מדהימות שאפשר היה להעלות על הדעת". זה תמיד נפלא כשאת המעשים הטובים עושים מהמרים ושתיינים וחרמנים ולא הצדיקים.
את הסרט בפתיח pitch revolution עשתה במאית דרום אפריקאית בשם קתרין מילר. פיטר אלגי היה שותף לתחקיר וגם הספר שלו – Ladouma – הוא די מומלץ, למרות שקצת אקדמי בסגנונו.
20 תגובות - להגיבכריש וקרוקודיל
אני חושב שנעשתה הרבה מאד רציונליזציה בימים האחרונים סביב התמיכה בגרג נורמן בנסיונו הדי מדהים לזכות בבריטיש אופן בגיל 53. נורמן חילק בסופו של דבר את המקום השלישי והמנצח היה האירי פדרייג הרינגטון שהגן על התואר שלו. להגן על התואר שלך ברולטת הרוח ששמה הבריטיש אופן זה לא דבר קל בכלל. וסוף סוף יש לנו שחקן גולף שעושה משהו היסטורי בזמננו ולא קוראים לו טייגר וודס.
- אמרו לנו שצריך לתמוך בנורמן כי זכייה במייג'ור בגיל 53 היא דבר מדהים. גם כך הוא היה המוביל המבוגר אי פעם אחרי שלושה סיבובים והכל אחרי שלא שיחק מייג'ור כבר שלוש שנים.
- וכי הוא התחתן לאחרונה עם כריס אברט, האלופה-בת-השכן האלמותית של ילדותנו.
- ובגלל ההתרסקות ביום האחרון מול ניק פלדו במאסטרס לפני 15 שנה. ואולי בגלל התחושה שלגולפאי כל כך אדיר שני מייג'ורס, שניהם בבריטניה, זה לא מספיק.
- באופן אישי יש לי סימפטיה אליו כי בא ממאונט אייזה בקווינסלנד, אחד המקומות הנידחים בעולם, שהוציא גם גם אלוף מייג'ורס בגולף וגם מנצח גראנד-סלאמים בטניס – פט רפטר.
אבל במהלך הסיבוב האחרון. כשכבר היה ברור לי שלא ינצח, הבנתי את הסיבה. גם אחרי שעבר לאמריקה. גם אחרי שהפך למולטי מיליונר ואולי כבר מיליארדר בהשקעות על התפר בין נדל"ן לגולף. הכריש הלבן והגדול הוא פשוט הספורטאי שהכי מזכיר את קרוקדייל דנדי.
31 תגובות - להגיב"לא התכוונתי לקצר את החופשה שלי"
פרגוסון
זה נראה גמור כרגע. פרגוסון לא היה משפיל את עצמו בהודעה פומבית שרונאלדו נשאר אם זה לא היה המצב. הציטוט שלו מאתמול "לא התכוונתי לקצר את החופשה שלי" היה מסר יפה, תוקפני ומתריס, כלפי ריאל מדריד. אולי תהיה עיסקה עם יונייטד בקיץ הבא. אולי מסחר אפשרי בין הקבוצות יתקיים שוב רק אם קלדרון יודח. אבל אפשר לנחש שזו הפעם האחרונה בעידן פרגוסון בו ריאל תנסה לפעול כלפי יונייטד בשיטה בה נהגה הפעם.
ולכן אני פונה לאוהדי יונייטד היקרים במושבות ישראל וגם לאלו שנאנקים בייסורי הגלות. בפעם הבאה שאתם חושבים שהיה צריך לפתוח עם קשר דפנסיבי אחד במקום שניים במשחק חוץ בפורטו, או שצריך לרכוש את בנזמה ולא את ברבטוב, רק תזכרו את הדבר הזה: פרגוסון מנהל את האסטרטגיה הכללית של יונייטד. הטקטיקה היא חשובה משבת לשבת אבל בסופו של דבר עוזרי מאמנים תמיד אפשר לשכור בכסף. פרגוסון עושה את המלחמות הגדולות ואני אישית לא אוהב את הרעיון שבעוד שנתיים ויפרוש ויילך הביתה לגמרי.
רונאלדו
אני לא אומר שהייתי משוכנע במאה אחוזים שהחמור הזה יישאר, אבל מהיום שפרגוסון שלח את קלדרון לשוחח עם פרנקו, חשבתי שזה די לא סביר שיעזוב השנה. השאלה המרכזית היא עכשיו לגבי רונאלדו. ישנם שני תסריטים: הראשון שפרגוסון רצה לכופף אותו בכדי לחנך אותו והקבוצה והדורות הבאים. והשני שפרגוסון עדיין רוצה שישחק ביונייטד כמיטב יכולתו. וצריך לזכור שיכולתו של הילד המטופש וחסר הערכים הזה היא עניין לא קטן.
ממש אין לי תחושה לגבי הדבר הזה. אבל יש לי תחושה מתי תהיה לי תחושה: כשימונה עוזר מאמן. בימים האחרונים עלה שמו של פאולו בנטו, מאמן ספורטינג, כעוזר אפשרי. יש טענה כי בנטו מקורב לרונאלדו. אם זה נכון זה עשוי להיות צעד משפיע מאד. ראשית, לנוחות של רונאלדו בסגנון המשחק וכלפי צוות האימון. שנית, ברמה הציבורית, סולם לרדת מהעץ. מסר שהמועדון לא מחפש להשפיל אותו ומתחשב בו בצעדים חשובים.
אני לא משוכנע שאני רוצה שיונייטד תגיע למצב שהיא מתחשבת בשחקן במינוי עוזר מאמן, כי זו לא דרכה הרגילה והבדוקה, אבל אני אבין את פרגוסון בעניין הזה. כי הילד הפסיכופט הזה הוא לא רק שחקן חד פעמי. הוא שחקן שפרגוסון חתום עליו ויהיה חלק מהמורשת שלו בהיסטוריה של המשחק.
ברור לי שהסיבה המרכזית שהעסקה לא הגיעה לשלב משא ומתן הוא שפרגוסון נמצא בעמדת כוח מול משפחת גלזר. זו לא עמדת כוח מוסרית אלא סתם עמדת כוח כלכלית. פרישה הפגנתית שלו תביא נזק חמור בהרבה מהכנסות המכירה של רונאלדו. אני לא אופתע אם גם הבנקים שמחזיקים בכתבי ההלוואה העריכו שאין יכולת או הגיון לכפות על פרגוסון מכירה כזו.
לעומת זאת סביר להניח שפרגוסון לא יעשה עכשיו צעדים למחיקת ערכו של הקיצוני הימני כפוי הטובה הזה. את ריאל מדריד הוא השפיל בצדק. עם התינוק הזה בחולצה מספר 7 הגיוני לנהוג אחרת. במצב אידיאלי לרתום אותו למאמצים. במצב הפחות אידיאלי להביא אותו לקיץ הבא כשהוא עדיין שווה הרבה כסף. היום פורסם שצ'לסי מוכנה לשלם 80 מליון לירות שטרלינג לרכוש את קאקה. שזה אומר שערך של שחקנים לא נמחק בעונה.
כמובן שרצוי שיתייצב מול המצלמות ויגיד משהו חצי הגון. לא "שהוא מאושר במנצ'סטר יונייטד" כי אנחנו לא מטומטמים. אבל אולי יהיה פתוח מספיק להגיד משהו כמו "שחלם לשחק בריאל מדריד והוא מקווה שמבינים אותו, והוא מתנצל בפני האוהדים ומבטיח לעשות מאמצים עבורם". זה יהיה צעד נבון מבחינת כולם. גם לגבי רונאלדו אם הוא רוצה לעבור למדריד.
אם הוא חושב להרגיע את האוהדים עם שלושים גולים נראה שלא קלט במיוחד את המנטליות האנגלית. למרות ששלושים גולים הם שלושים גולים.
ושאר עניינים
שני עניינים מעניינים ששמתי לב אליהם בשולי הפרשה: