המתאגרפים שהיו לנו
בימי השואה אני משתדל להזכיר את פועלם של ספורטאים יהודים בהקשר השואה. בשנים האחרונות כתבתי על השחיינית יהודית דוייטש, הסייף אטילה פטשאואר, הכדורגלן צ'יבי בראון וגם המתאגרף הצועני יוהאן ווילהלם טרולמן. אני מאד מבקש ממי שלא קרא חלק מאלו לגשת לפוסטים ולכתבות האלו.
*
היום אני מזכיר מתאגרף יהודי-תוניסאי שנלחם בשם צרפת ושמו ויקטור פרץ. את רוב העובדות עליו אני מכיר ממאמר מצויין של עולה מארצות הברית בשם יוסי כץ. קיראו את זה כאן. בקרוב, אני מקווה שהידיעות נכונות, יופק בצרפת סרט על חייו.
אני מרגיש לא נעים לתמצת את הסיפור, אבל ככה: פרץ שנולד בטוניס זכה בתואר העולמי במשקל עד 50 קילוגרם בשנת 1931, הפסיד את התואר אחרי שנה, אבל המשיך להיות מתאגרף מוביל. ב-1938 אפילו נלחם בברלין הנאצית כשמגן דוד על מכנסיו. הוא היה מהמתאגרפים שנלחמו באושוויץ' בכדי לשעשע את הקצינים הנאצים אבל ניצל את מעמדו המעט מועדף בכדי לעזור לאסירים יהודים. את מותו הוא מצא באחת מצעדות המוות. ברגעי המוות האחרונים ניסה לברוח מהשיירה ולהביא לחם לאסירים האחרים.
היהודים פחות או יותר שלטו במשקלים הנמוכים באיגרוף בשנים בין מלחמות העולם. בעיקר בארצות הברית אבל היו גם אלופים גדולים בבריטניה (משהו שכתבתי על קיד לואיס), צרפת, פולין, הונגריה, גרמניה, איטליה, יוון ומקומות אחרים. פרץ לא היה היחיד למצוא את מותו בשואה. באתר הזה יש אוסף מעורר השראה של ביוגרפיות של מתאגרפי שואה. זה לא מפתיע. האידאות הציוניות או האסימילנטיות היו הרבה פעמים פתרון של אינטלקטואלים. עבור הרבה יהודים שנות הפריחה של האנטישמיות המודרנית היו פשוט מלחמת קיום ברחוב.
יש משהו בסיפור של פרץ שמסקרן אותי במיוחד. ואם באמת יופק עליו הסרט הזה בצרפת מעניין אותי הפתרון – אפילו אם יהיה בדיוני. והיא השאלה מה חשב פרץ באותם רגעים אחרונים של חייו. התאריך היה כבר ינואר 1945 והאסירים כנראה ידעו שכוחות הברית מתקרבים. ולמרות זאת הוא מנסה מבצע הרואי שעולה לו בחייו. האם זה אקט של ייאוש? האם זה אקט של אלוף איגרוף שגופו נסחט והוא לא אומד נכונה את הכוחות שנותרו בו?
באיזשהו מקום הלב רוצה להאמין שהוא טעה בהערכה של המצב. שעדיין נותרה בו התחושה והגאווה הזו שיש במתאגרפים. התחושה שהוא בלתי מנוצח.
20 באפריל, 2009 בשעה 22:29
קראתי אתמול שאלמלא השואה היו היום בעולם כ-32 מיליון יהודים, תקן אותי עם טועה אבל יחסית לכמות היהודים באירופה בשנות ה 30 (ביחס לאוכלוסיה הכללית) היו מעט מאוד ספורטאים יהודים בולטים – בוודאי בהשוואה לאנשי רוח וספר…
20 באפריל, 2009 בשעה 22:35
דותן – ביחס לאוכלוסיה הכללית הישגי היהודים בספורט בארצות בהן הייתה להם אמנסיפציה היו נפלאים. היו נבחרות הונגריה בכדורגל שכללו 8 יהודים ב-11. להונגריה היו יותר מ40 אלופים אולימפים יהודים (כן… לעומת ישראלי אחד) הקבוצה הזרה הראשונה לנצח משחק כדורגל באנגליה הייתה יהודית. היו הרבה מאד אלופים אולימפים והיו יותר מ-20 אלופי עולם באגרוף. אז יחסית לאוכלוסיה ההישגים היו גדולים. יחסית להישגי היהודים בתחומים אחרים – הישגי הספורט אולי נמוכים יותר.
הן הישגי המדע, הן הישגי התרבות והן הישגי הספורט עולים בשנות אור על כל מה שקורה במדינת ישראל.
20 באפריל, 2009 בשעה 22:38
אני לא יודע אם הוא טעה בהערכת המצב אבל חשוב לזכור שמה שבשבילנו נחשב קרוב, לא קרוב בשבילם. אם אתה גווע ברעב, לא יעזור לך שאתה יודע שבעוד חודש או אפילו שבוע תבוא הישועה. אתה רוצה לאכול ועכשיו ותעשה הכל בשביל להשיג אוכל.
20 באפריל, 2009 בשעה 22:47
רונן מה לגבי הכח וינה? הם הן זכו לדעתי בשתי אליפויו או יותר. בכל מקרה תמיד נחמד לקורא את הפוסטים וללמוד עוד דברים.
20 באפריל, 2009 בשעה 22:51
הקבוצה שניצחה באנגליה הייתה הכוח וינה. היא זכתה באליפות אוסטריה אחת – האליפות המקצוענית הראשונה של אוסטריה. אבל כמו שיגידו לך בבודפשט – את הכוכבים הם הביאו מהונגריה (אבל כוכבים יהודים)
20 באפריל, 2009 בשעה 23:06
רונן, אתה עושה עבודה מדהימה בכל הקשור לספורט ושואה. היה לי ברור שאמצא פה סיפור חדש הערב.
מעניין אם אותם סיפורים הולכים לאיבוד עם השנים, למרות הסרטים (אם אכן ייעשו). לא זכור לי ספר על ספורט ושואה, או לקט סיפורים אמיתיים. הכי קרוב שמצאתי הוא סיפור בשם "הפועל בירקנאו" מתוך "ההולנדי של עכו". ספר=בעברית, בהוצאה ישראלית. עם כל הכבוד, לדעתי קהל היעד העיקרי ראוי שיהיה בארץ (או ישראלים החיים בחו"ל, כרבים מחברי הבלוג).
20 באפריל, 2009 בשעה 23:14
יוני – תודה. ספר או משהו כזה מתבשל. אבל הדרך עוד ארוכה.
גיל – העניין הוא שהוא לא איבד את חייו בנסיון להשיג אוכל לעצמו. הוא איבד אותם בנסיון להביא אוכל לאסירים אחרים.
20 באפריל, 2009 בשעה 23:36
רונן זה פרץ ולא פרז.
מאוד מרגש אותי לקרוא את זה, מוצא המשפחה שלי הוא מתוניסיה וויקטור פרץ היה מאוד מפורסם בקרב היהודים שם מכיוון והוא פעל רבות בעד היהודים בתוניסיה.
כשסבא שלי היה מספר לי עליו העיניים שלו היו דומעות.
ולא ידעתי על כך שמותו היה הירואי כל כך, ידעתי רק שהוא נרצח באושוויץ.
יהי זכרו ברוך, ואם סבא שלי לא היה חולה באלצהיימר הייתי מנסה לשאול אותו יותר על העניין.
21 באפריל, 2009 בשעה 0:11
עוד בעניין יום השואה וכדורגל
כתבה מעניינת מערוץ 2 על ליגת הכדורגל שפעלה בתוך גטו טרזינשטט – סיפור מרגש שלא שמעתי עליו לפני כן
http://www.mako.co.il/news-channel2/Weekend-Newscast/Article-71c0f032abab021004.htm
21 באפריל, 2009 בשעה 0:12
כנראה שרק בארץ הקודש היהודים לא כל כך מצליחים. למרות שיש יחידי סגולה שמצליחים למרות העסקונה.
21 באפריל, 2009 בשעה 1:41
אני חושב שמה שמפתיע אותנו כל פעם מחדש בסיפורי המתאגרפים בתקופת השלטון הנאצי (וגם הרבה יותר קוסם לנו מסיפורים על ספורטאים אחרים) הוא הניגוד המוחלט בין הלוחמנות של הספורט המאוד פיזי הזה לבין הצורה שהעם היהודי הובל לטבח כמעט ללא התנגדות (למעט מיקרי המרד המצומצמים ביותר)
21 באפריל, 2009 בשעה 8:23
תודה!
21 באפריל, 2009 בשעה 9:03
רונן תודה על פוסט שמחזיר אותנו קצת לפרופוציות, בכל אופן אותי מאד מפתיע תמיד הקשר בין היהודים לאיגרוף, זה הרי כ"כ נוגד את התדמית שלנו.
אצלי במשפחה, אבא שלי הוא דור 8 בארץ (פיאמנטה)במשפחה של 11 אחים, אחד האחים ירד לברזיל ונהיה מתאגרף מקצועי שייצג את ברזיל במכביות.
היום שאני עובר כאן בבתים של יהודים (ללא קשר למעמדם הפיננסי) שדורות אחורה מהם הגיעו לפני שנים מאירופה אצל רבים מהם תלוי שק איגרוף בחצר.
21 באפריל, 2009 בשעה 10:50
דוד – תודה. תמיד שמעתי עליו מאנשים צרפתים, שקראו לו פרז, אבל שיניתי את זה לפרץ – כפי שהוא בוודאי היה מהגה את שמו.
21 באפריל, 2009 בשעה 11:44
בשנים האחרונות התחלתי לשמוע ולקרוא את הביטוי "שואת יהודי אירופא וצפון-אפריקא".
הנחתי שגם יהודי המגרב היו חלק מהעניין, בגלל וישי, האיטלקים בלוב, ואח"כ הפלישה הגרמנית ללוב. אבל זה הסיפור הראשון שאני שומע על יהודי צפון-אפריקאי שנרצח בשואה.
דוד (ואחרים) – האם אתה מכיר סיפורים נוספים?
21 באפריל, 2009 בשעה 12:09
קישרתי לטור בפייסבוק, וענתה לי שם ח"פ שגבר במשקל עד 50 ק"ג, הנמצא בכושר גופני של אלוף עולם, חייב להיות "ממש, אבל ממש נמוך".
בדקתי במאמר של יוסי כץ, ושם נכתב שגבהו של פרץ היה בערך 1.55 מטר.
מה שגרם לי לחשוב על ההבדל הדרמטי בגבהים שנוצר בתוך שני דורות בסך הכל. אנחנו ברי-מזל לחיות בדור בו אוכל הוא מובן מאליו, ושבחברות המפותחות יותר העניים הם השמנים, והעשירים רזים.
21 באפריל, 2009 בשעה 12:16
לא רבים מודעים לכך, אבל בזמן הכיבוש הנאצי בתוניסיה הוכרחו היהודים ללבוש טלאי צהוב ואף נכלאו ע"י הגרמנים, סבי ז"ל היה אסיר במחנה כזה
21 באפריל, 2009 בשעה 12:57
אכן כן יוסי, לפני כשנתיים עת ביקרה הקנצלר מרקל בישראל היא הורתה לשלם ליהודי תוניסיה פיצויים בשל הטלאי הצהוב.
ד"ר, מה שאני יודע הוא כללי מאוד ואינני יודע אם יחדש לך משהו (אני דור שלישי וסבתי ,היחידה שאני יכול לשאול אותה כיום עקב מצבו של סבי, הייתה בת 10 עם הכיבוש הגרמני).
לאחר כיבושה של צרפת תוניסיה השתייכה לממשל וישי, ועל יהודיה הוחלו חוקי ההפרדה הגרמניים.
בשלהי שנת 42 הגרמנים עצמם כבשו את תוניסיה ואז התנאים הורעו מאוד, הוקם יודנרט מקומי והושתו על הקהילה מיסים אדירים בכדי לממן את הצבא הגרמני. הצבא הגרמני הקים מחנות עבודה ואלפי יהודים נשלחו לעבוד שם בכפייה, חלקם מתו תוך כדי עבודה.
יהודים נרצחו באופן אקראי ע"י חיילים גרמניים, וכ80 יהודים תוניסאים שנמצאו בצרפת באותו זמן נשלחו למחנות השמדה (ויקטור פרץ ביניהם).
לאחר "מבצע לפיד" בו כבשו בעלות הברית חלקים במרוקו ובאלג'יר הכוחות התקדמו מזרחה כדי לכבוש את תוניסיה ולהגיע למצריים, בין סוף 42 לאפריל 43 נערך הקרב על תוניסיה ובתקופה ההיא היה מצב היהודים שם הקשה ביותר.
רומל נמלט מתוניסיה במרס 43 והיא שוחררה במאי 43.
בסיכומו של עניין, הצבא הגרמני כנראה לא התעניין מדי בהשמדת היהודים, אם האס.אס. היו מגיעים לתוניסיה (והיה תכנון כזה) כנראה שהמצב היה אחר.
לגבי משפחתי, שניים מהסבים של הוריי עבדו במחנות הכפייה, ושני אחיה הגדולים של סבתי. סבי היה עובד בכפייה אך לא במחנות. שאר אחיו של סבי חיים בצרפת, כך שאינני יודע פרטים לגביהם.
אבל שתי אנקדוטות (לא יודע אם זו המילה המתאימה) לסיום, סבתי טוענת שהגרמנים החלו לבנות מחנות השמדה בדרום תוניסיה כדי לרכז שם את יהדות צפון אפריקה, אינני יודע אם יש לעניין סימוכים הסטוריים.
ודוד של אבי התנדב ללכת למחנות העבודה בכפייה במקומו של אחיו הגדול מכיוון שאחיו זה באותו זמן התחתן.
אותו דוד נפטר לפני כחודש וחצי בגיל 86 או קצת יותר.
סבי מקבל פיצויים מממשלת גרמניה עקב היותו עובד כפיה בתקופת המלחמה, כנ"ל אחיה של סבתי.
אני חושב שבקרב יהודי צפון אפריקה יהודי טריפולי (לוב) סבלו הכי הרבה.
ובסופו של דבר מה שעבר על יהודי תוניסיה נורא, אבל זה מתגמד לעומת שואת יהודי אירופה.
21 באפריל, 2009 בשעה 13:14
דוד -
תודה על הפרטים, בהחלט חידשת לי.
בשעות האחרונות ערכתי בירור שטחי, וכנראה שקציני SS כן הגיעו לתוניס, ואולי הדבר קשור בשמועות על התכנית לבנות מחנות ריכוז.
אם אפשר לשׂמוח על משהו בכל הסיפור הזה (פרט לפיצויים; גם אלו חדשות טובות), הרי זה שתלאות יהודי צפון-אפריקא אכן מתגמדות בהשוואה. זה בסך הכל עניין של תזמון. אילו היו לגרמנים ושות' עוד שנתיים-שלוש, מה היה נשאר מיהודי תוניס ואלג'יר? ברוך השם, הקהילות האלה שׂרדו כמעט לגמרי, מי בארץ מי ברחבי העולם.
21 באפריל, 2009 בשעה 13:15
והנה קישור לסיפור שהמלאבסים בקהל יעריכו:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3704069,00.html
21 באפריל, 2009 בשעה 13:29
תודה רבה רונן על הכתבות. שקעתי בקריאה, למדתי והתרגשתי.
21 באפריל, 2009 בשעה 13:59
הנה אולי סיפור שיחדש לך עוד קצת, חיפשתי בספרייה בבית ומצאתי באיזה ספר על יהדות ג'רבא משהו שמתייחס לעניין.
בשבת פרשת תרומה תש"ג באו הגרמנים ודרשו מהקהילה היהודית 50 ק"ג זהב, אחרת יפציצו את הרובע היהודי מהאוויר, בהמשך מסופר כי הרב במקום, הרב משה כלפון הכהן, אסף במשך השבת כ40 ק"ג, הגרמנים אמרו שזה לא מספיק ושהם יחזרו למחרת כדי לאסוף את השאר, אך באורח נס למחרת שוחררה תוניסיה.
חשבתי שיש מעט גוזמאות בסיפור הזה, אבל בספר אחר שיש לי המספר על חיילים יהודיים במלחמת העולם השנייה, מצאתי דברים שכתב הרב פרופ' אפרים א' אורבך, שהיה רב צבאי בצבא הבריטי, וחלקם מתייחס לביקור שערך בג'רבא.
"…הגרמנים, לפני שעזבו, הכריחו אותם לאסוף את כל הזהב שברשותם. אווירונים חגו מעל פני העיר ואיימו להפציצה – בדלית ברירה נאספו במהירות 43 ק"ג זהב וניתנו לגרמנים…"
זה נשמע כמו תכנון מעשי ידי הSS, אבל אינני יכול להיות בטוח.
21 באפריל, 2009 בשעה 17:10
מאיר (תגובה 11): עניין חוסר ההתנגדות של היהודים לא קשור לכוח פיסי. מתאגרף אחד, אפילו שמונים מתאגרפים, לא יכלו לעשות הרבה נגד כוחות הצבא והשיטור של המדינה החזקה באירופה דאז. לכל היותר היו מצליחים להנהיג מרד שהיה מדוכא בסופו של דבר, במחיר כבד. בבחינה מחודשת, מיתוסי הגבורה שגדלנו עליהם אולי מעוררים הערצה לאומץ ולנחישות (גטו ורשה, מצדה) אבל לא פתרו אף בעיה ולמעשה קירבו את קיצם של המשתתפים.
21 באפריל, 2009 בשעה 18:06
מעניין מאד, כמו כל טור שלך על יהודים בשואה, בלי לגרוע כמובן מהטורים האחרים. ספר באמת נשמע לי כמו רעיון טוב.
דוקטור, אם היו לגרמנים עוד שנתיים-שלוש, לא היה נשאר כלום משום דבר.
דוד מירושלים- פעם ראשונה שאני שומע של רב צבאי בצבא אנגליא. בלי ציניות.
21 באפריל, 2009 בשעה 20:18
שאלה: יש סיפור מוכר על רצי שליחים יהודים, מרטי גליקמן וסם סטולר, שנופו ממשלחת ארה"ב בלחץ נאצי, כניעה מכוערת, וגם יהודית דויטש השחיינית המצטיינת זכתה ליחס עוין ולא השתתפה בשם אוסטריה, מצד שני אני מוצא מדליסטים יהודים ב-36' כמו גאורג ברודי מהונגריה בכדורמים סמואל בלטר ארה"ב בכדורסל, ואחרים
מישהו יכול להרחיב לגבי הסלקציה הגרמנית המכוערת?
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%9D
21 באפריל, 2009 בשעה 20:22
מישהו יכול להרחיב בעניין ההשתתפות היהודית בברלין 36'? הרי סם סטולר ומרטי גליקמן סולקו מהמשלחת האמריקאית באקט מכוער בשל לחץ גרמני, מצד שני יש מדליסטים יהודים כמו גאורג ברוד מהונגריה בכדורמים ואלפרד נקש הצרפתי בשחייה, אז מה היתה המדיניות הגרמנית בעניין?
21 באפריל, 2009 בשעה 20:24
שלחתי פעמיים כי המחשב נפל….
21 באפריל, 2009 בשעה 20:47
לדעתי איגרוף היה פשוט כלי בכדי להחזיר לפריץ מכות. הרי היהודים הרי חטפו מכות ואך טבעי שחלקים ממנו ילכו ללמוד איגרוף בכדי להראות לכל העולם שיהודים יכולים להרביץ . ויודעים גם לעדות כן לא רע בכלל.
21 באפריל, 2009 בשעה 21:31
לגבי יהודים ואיגרוף. השאלה היא אלו אופציות ספורטיביות אחרות עמדו בפני יהודים בשנים של לפני מלחמת העולם השנייה? אלו ענפי ספורט בכלל נחשבו לפופולאריים בעולם אז? יהודים הצטיינו באיגרוף וגם בכדורגל עי אלו לדעתי ענפים שדורשים הכי פחות אמצעים להצטיין בהם (גם ענפי הריצה היו כאלו).
22 באפריל, 2009 בשעה 0:32
החבר הטוב משכבר הימים, בצבא האנגלי היו רבנים צבאיים כחלק ממערך הדת הכללי.
כיום יש רב רק במערך המילואים, אבל בתקופת מלחמת העולם השנייה הצבא היה גדול הרבה יותר.
בצבא האמריקני ישנם רבנים צבאיים רבים גם כיום.
22 באפריל, 2009 בשעה 10:59
רונן, השורה האחרונה שלך עשתה לי צמרמורת בכל הגוף.
תמשיך להביא לנו את הסיפורים המיוחדים האלו. יישר כח.
23 באפריל, 2009 בשעה 0:50
חייב להודות שקראתי את כל הלינקים. מעניין מרגש ומצמרר
28 במאי, 2009 בשעה 2:01
[...] כמעט כל יום, על מלא מלא דברים שקשורים לספורט. הנה על ספורט יהודי בשואה. הנה על סמים בספורט. הנה פוסט הומוריסטי ומעולה על שחקן [...]
28 באוגוסט, 2009 בשעה 18:51
אני משוכנע שבמידה ויעשו סרט על חייו של יונג פרז אני בטוח שיזכה באוסקר.
1. כשכן של המתאגרף מהשכונה היהודית הענייה ברבע חפציה מרחוב אטומי,כאחד שהתגורר 17 שנים יודע היטב כמה כוח רצון ותעוזה כדי לצאת ממעגל העוני והדלות.
רק על תיאור החיים של יהודי השכונה איפשר לכתוב ספר.
2. יונג ידע להתעלות ועל אף התנגדות המשפחה בחר במקצוע שקסם לו מאד וראה בו פתח לברוח מחיים קשיי יום.
בקושי סיים לימודי עממי באלינאס בחפציה לעומת י שלמדתי בבית ספר דתי אור תורה בו הלימוד עברית היה מקצוע עיקרי.
3.זכיה באליפות צרפת וזכיה באליפות עולם בגיל 20 מווה שיא גינס .
התהילה והכבוד סינוורו אותו לאחר שהתחבר לדוגמנית מירייל בלין יפיפייה פריסאית אשר כיכבה בסרטים רבים עם זאן גבן,שחקן מפוסם בעולם.
4.יונג ביזבז כסף רב על חיי הלילה בפריס,רכישת מכוניות יוקרתיות,פיזר כספים על בילווים ועל החברים,אף גם דאג
למשפחתו בהעבירם מהגיטו לאזור האירופי-ראה אבונו ד פריס ליד בית הכנסת הגדול,ותרם חממם לדרחיצה לבית ספר אליאנס הנקרא על שמו.
5.נצחונותיו היתה גוואת כל יהודי טוניס,גם הערבים והצרפתים
השתתפו בחגיגה.
קבלת הפנים של כ 100000 איש ברחוב זיל פריי וקבלות הפנים הרבות על ידי השלטונות והקהילה היהודית המגובשת העניקו כבוד רב.