טעות טאקט
embedded by Embedded Video
YouTube Direkt
ניו זילנד ביצעה שינוי טקטי מרחיק לכת לקראת פתיחת משחקי גביע העולם בראגבי, למרות שהשיגה מאזן עוצר נשימה של 38 ניצחונות מ-43 משחקים מאז הפסידה בחצי הגמר בגביע העולם הקודם. אולי בכדי לשבור טרנד היסטורי מרגיז מאד – לפיו האול-בלאקס כבר 20 שנה הם הנבחרת הטובה בעולם בכל שלוש שנים מתוך ארבע – מלבד בטורניר גביע העולם עצמו. מה היה השינוי הזה? החלפה של ריקוד של המלחמה – "ההאקה". הם חזרו לבצע את את הריקוד "קא מאטה" שאתם רואים בסרט (מלפני כמה עונות), במקום ריקוד ה"קאפה או פאנגו" בו השתמשו בשנים האחרונות. מסתבר שהאו פאנגו היותר חדש כולל תנועות שנראות חיתוך גרון, והרבה מהציבור הניו זילנדי לא חש לא בנוח מתנועות השחיטה הללו, קצת לפני שהנבחרת שוחטת את יריבותיה במגרש.
זינאדין זידאן הגדול שעמד ביציע הכבוד במארסיי לצד ג'ונה לומו הגדול דווקא נראה מאד מרוצה מהריקוד המאורי. כלומר הוא עמד שם במבט הסטואי הרגיל שלו. אבל התגובה האיטלקית לשינוי הריקוד הייתה לא הכי מנומסת. האיטלקים בחרו להסתודד במעגל ולא להביט, כנהוג, בפניהם של הניו זילנדים בזמן הריקוד. ושדרי הטלוויזיה מיד אמרו ששחקני הקו הניו זילנדים לא מרוצים מהתגובה האיטלקית. זו הייתה טעות טקטית. או אולי טעות טאקט.
זה לא שלא היה ברור שאיטליה תפסיד. אבל כשהשדר העיר שהניו זילנדים לא מרוצים מהתגובה להאקה – הייתה תחושה שאיטליה, שדווקא משחקת בשנים האחרונות בהצלחה הולכת וגדלה מול היריבות הבריטיות וצרפת (הרבה בזכות מאמנים מניו זילנד) תקבל איזשהו הסבר מרוכז על ההבדל בין מה שהם מכנים ראגבי, או אפילו מה שהאנגלים והצרפתים מכנים ראגבי, לבין המהות האמיתית של המשחק הזה. אחרי 20 דקות זה היה 38-0 (76-14 בסיום).
*
בכלל בזמן האחרון כולם מרגיזים את הניו זילנדים בעניין ההאקה. יש כל מיני כותבי טורים פוליטקלי קורקט בעיתונות בניו זילנד שחושבים שזה לא עושה כבוד לתרבות המאורית. ואחרים חוששים שניו זילנד נראית קצת פרימיטיבית. וכל מיני קבוצות קולג' פוטבול בארצות הברית מנסות לחקות את הריקוד, ובאוניברסיטת הוואי לא רק שהשתמשו בו אלא אפילו תיארו אותו כריקוד מסמואה למרות שהוא בברור ריקוד מאורי. וקבוצת ראגבי נשים באנגליה ביצעה אותו בחזה חשוף בכדי לגייס כסף למלחמה בסרטן השד. והוולשים ניסו לשנות את הסדר הקבוע, לפיו הריקוד מבוצע לאחר ההימנונים הלאומיים, ובתגובה ניו זילנד ביצעה את הריקוד בחדר ההלבשה לפני שהנחילה לוולשים את התבוסה הביתית הקשה אי פעם.
מאמני ראגבי בכל העולם מגרדים עכשיו בראש. איך לעזאזל משכנעים את הניו זילנדים הללו, עם מתון וידידותי בחיי יום יום, שהם נותנים את מלוא הכבוד להאקה?
*
אפשר לצפות בכל האפיזודה הזו, ובדקות הראשונות של המשחק פה.
9 בספטמבר, 2007 בשעה 3:45
ואני חשבתי שתתן קישור לנשים ביוטיוב…
מאיזה גיל הניו זילנדים מתאמנים על הריקוד הזה? זה חלק מלימוד חובה בבית ספר? הכוריאוגרפיה שלו נראית די מורכבת.
9 בספטמבר, 2007 בשעה 3:47
לדעתי לומדים אותו כשמתקבלים לנבחרת. מי שמוביל אותו הוא תמיד שחקן מאורי חשוב בסגל ולאו דווקא הקפטן (למרות שלפעמים זה אותו שחקן).
9 בספטמבר, 2007 בשעה 5:34
ה"האקה" הוא תופעה ייחודית שלא מובנת לי: ברור שהניו זילנדים דבקים בו כמו איזה טקס פולחני שבזכותו הם ישיגו יתרון על היריבות או יצליחו לערער את בטחונן (מישהו צריך להסביר להם שזה לא ההאקה, הם פשוט טובים יותר מכולם בר א ג ב י). זו זכותם.
מה שלא ברור הוא למה הם כועסים כשהיריבים לא מתייחסים או מתייחסים במה שנתפס כזלזול לריקוד המאורי הזה? בעיניי זה מריח מהתנשאות. ממילא אין אף קבוצה בראגבי עם מנהג כזה אז אם הם מבצעים אותו אז שיבצעו ויתחילו לשחק בלי סצינות.
מצד שני, באמת לא שווה להרגיז אותם. זה יכול להיגמר בגארבג' טיים ארוך כאורך הגלות.
9 בספטמבר, 2007 בשעה 6:49
קבוצה קבוצה האול בלאקס.
באחד הגולים הם פשוט דחפו בפוש את האיטלקים 40 מטר ועשו להם טריי על הראש.
האוזיס קבלו את נבחרת התיכונים מיפן, כי מעם שמוציא לוחמי סומו בגודל של בין מקרר לקונטינר הייתי מצפה לשחקנים עם יותר בשר. גם הם קבלו פוש על 30 מטר בגול הראשון. אהבתי.
לעניין ההאקה, המאורים הם ללא ספק השבט הכי פחות פרייאר בתולדות האימפריה הבריטית, וגם היום האדם הלבן הוא באיזה שהוא מקום העוזר של המאורי בניו זילנד… אבל אני לא אכנס לפילוספיה בגרוש.
ההאקה הוא ריקוד מלחמה מסורתי ויש בו כמה מוטיבים מאד ברורים ורצוי לדעת אותם כי זה הכל ענין של שוני תרבויות:
לשון בחוץ ועיניים פעורות לרווחה – אני הולך להילחם כמו שד מלחמה, המחווה הנ"ל באה לנטוע פחד ביריב (לפסל של האל גם יש לשון בחוץ ועיניים פעורות לרווחה)
חיתוך גרון – ראשי המפסידים יוצבו על מקל במרכז השבט של המנצח. המנהג עדיין קיים ב PNG
רקיעות רגליים וטפיחות על הידיים- האדמה תרעד כאשר יתחיל הקרב.
דהיינו הכל פוזה, אין שום בעיה עם לא מתייחסים אליהם.
את הטורניר השנה ינצחו… דרום אפריקה.
9 בספטמבר, 2007 בשעה 8:55
עידו,
יפן הציבה את נבחרת התיכונים כי וויתרה מראש על המשחק מול הוולביז. ארץ השמש העולה היא דווקא מדינה בה הרוגבי מתפתח במהירות ורק לפני פחות משנתיים היא הפסידה בקושי את אירוח גביע העולם הבא לניו זילנד. מאמן הנבחרת הוא לא אחר מהאול בלאק, ג'ון קירוון, אחד מגדולי השחקנים בהסטוריה וחבר בניו זילנד המהוללת של סוף שנות ה-80.
המטרה המוצהרת שלהם היא לנצח לפחות במשחק אחד. לא משימה פשוטה בבית מאוזן ומול קנדה, פיג'י וווילס.
לגבי הדרום אפריקאיים: אני חושב שהם אולי הנבחרת היחידה שהאול בלאקס מפחדים ממנה. וזה בלי להזכיר ששתי הפינאליסטיות של הסופר 14 היו דרופ אפריקאיות. נראה עד כמה הם ירשימו היום מול הסמואים.
9 בספטמבר, 2007 בשעה 8:58
למעשה, הלשון בחוץ באה לסמן "אני הולך לאכול אותך" – שריד מלבב למנהג המאורי הידוע, קניבליזם.
9 בספטמבר, 2007 בשעה 9:13
גרטרוד (זה השם?) – אני חושב שכמה שחקנים איטלקים די הצטערו שלא אכלו אותם כבר במחצית וסחבו את הדבר הזה 80 דקות
10 בספטמבר, 2007 בשעה 10:35
I don't get the point of the first rounds in the rugby cup. The result of games like Australia – Japan or New Zealand – Italy (plus minus haka) is so well known in advance, the tournament should start from the semi finals and that's it.
If in the football world cup it seems as if the Asian teams shouldn't really be there (to one extent or another), in rugby it's 80% of the teams shouldn't be there.
10 בספטמבר, 2007 בשעה 10:48
משה – אני מסכים שאין כרגע תחרות אמיתית – אבל השאלה היא איך יוצרים אותה.
אם נשפוט את גביע העולם על פי "מי יכול להתחרות בניו זילנד" התשובה היא אולי 2-3 נבחרות. אם נרחיב מעט את היריעה ונשאל "מי תחרותי ברמה של הנבחרות הבריטיות" יש לנו כרגע עשרה נבחרות.
אני חושב שיש לא מעט מדינות שמסוגלות להתפתח להיות מדינות ראגבי.
הבעיה היא שבשיטה הקיימת הן יכולות לפגוש את הנבחרות העולמיות הגדולות רק פעם בארבע שנים בגביע העולם – משום שכמעט כל הנבחרות הבכירות לא משתתפות במוקדמות. ושם המדינות המתפתחות סופגות תבוסות קשות ושוב נכנסות למעגל של ארבע שנים ללא תחרות שתקדם אותן.
גביע העולם צריך לקטון ל-12 נבחרות – אבל במקביל צריכות להיות מסגרות תחרותיות בה נבחרות קטנות יתחיללו לפגוש נבחרות גדולות על בסיס יותר קבוע.